ג'ניפר פיליפס תמיד חשה רגשי אשם על כך שמשרד עורכי הדין הגדול שבו היא עובדת אינו ממחזר. לכן, לאחר ישיבות גדולות עם לקוחות, היא נהגה תמיד לאסוף את כל בקבוקי המים מפלסטיק, לקחת אותם הביתה ולהשליך אותם למיכל המחזור שבקרבת ביתה. היום היא שמחה לדווח לנו שהמשרד שלה, "באס, ברי וסימס", מגיש קנקן מי ברז עם קרח במהלך הישיבות. "אפילו יש לנו כוסות עם לוגו החברה עליהן", היא אומרת. פיליפס מעריכה שהמעבר למי ברז מונע מ-3000 בקבוקי מים מפלסטיק להגיע אל המזבלות בכל שבוע.
זוהי מגמה התופסת תאוצה בארצות הברית, אירופה וקנדה: יותר ויותר אנשים עוברים ממים בבקבוק למי ברז. אפשר לקרוא לזה מוצר לסנובים בהפוך על הפוך. בעבר נקשרה למים בבקבוק מסתוריות אירופאית כלשהי. אבל היום, האנשים שמתלהבים ממי ברז ודואגים לאיכות הסביבה הם אלה שזוכים להרים את האף בצדקנות. בדיוק כפי שזה הפך להיות "קול" להביא תיקי בד משלך לחנות המכולת וספל משלך לבית הקפה, בקבוק המים הרב פעמי הפך לאביזר האופנתי החדש השומר על איכות הסביבה.
זה נובע מכך שאנשים כמו פיליפס וכמו דיוויד ווילק, בעל הוצאת ספרים מקונטיקט ופעיל למען השימוש במי ברז, התחילו להבין את המצב ולהסיק מסקנות נכונות. אצל ווילק, זה קרה במגרש הכדורגל. כשבניו סיימו לשחק, הוא שם לב שעל הדשא מפוזרות כמויות גדולות של בקבוקי משקה ריקים. די מהר הוא החל להגיע למשחקים כשבידיו מיכל עצום ממדים של מי ברז. היום, כל הילדים מביאים בקבוקים משלהם וממלאים אותם אצל ווילק כשהם צמאים.
"יש לנו מנטליות צרכנית כזאת, שמובילה לחברה שמשליכה ללא הבחנה", אומר ווילק, שהקים את אתר האינטרנט turntotap.com במטרה לגייס תמיכה למען השימוש באספקת המים הציבורית וצמצום כמות הבקבוקים אשר מגיעים אל המזבלות. "לדעתי המחיר של ההתנהגות שלנו צריך להתבטא במחירם של המוצרים", אומר ווילק.
מרד בהתהוות
בקנדה, נושא בקבוקי המים הפך, כפי שווילק מכנה זאת, ל"התקוממות עממית". סטודנטים באוניברסיטה מארגנים הפגנות ומכריזים על אזורים בקמפוס כעל "אזורים ללא בקבוקי מים". פעילים תלמידי תיכון מעלים את השאלה מדוע בית הספר נקשר בחוזה לרכישת מוצרים מחברת "קוקה קולה" או "פפסי" (יצרני בקבוקי המים "אקוופינה" ו"דאסאני") כאשר הם יכולים לשתות חינם בברזיה. חלק מהתלמידים התחילו למכור כבדיחה אוויר בבקבוק תמורת דולר.
בצעד דרמטי אף יותר, ביקשה הכנסייה המאוחדת של קנדה משלושה מיליון מאמיניה לשקול להחרים את השימוש בבקבוקי מים באסיפות ואירועים. "פשוט היינו מודאגים מאד מהפיקוח בנושא ומהשאלה מי נושא באחריות", אומרת ג'וליה גראהם אשר מובילה את הקמפיין נגד מים בבקבוקים מטעם ארגון הפעילים של "איחוד הכנסיות הנוצריות". "למה אנשים בקנדה מוכנים לשלם פי שניים על מים בבקבוק מאשר על דלק? התחלנו לדרוש הסברים ולהעלות את השאלה מדוע מיליארדי בקבוקים ריקים מגיעים אל המזבלות".
אחרים, כמו ריצ'רד גירארד, חוקר בכיר ב"מוסד פולאריס" הממוקם בבירת קנדה, לא אוהבים את הצביעות שהם מגלים בפרסומות למים בבקבוק. "התנועה הזאת צוברת גובה מכיוון שהציבור מתחיל להבין שמים בבקבוקים הם תרמית", אומר גירארד. יותר ממחצית מהמים המשווקים בבקבוקים הם ממילא מי ברז מסוננים, הוא טוען. והאיכות של חלק מהמים בבקבוקים אפילו גרועה יותר, מכיוון שהחברות המשווקות בקבוקי מים אינן נתונות תחת אותו פיקוח קפדני כמו אספקת המים הציבורית.
"אנו רוצים שהחברות המשווקות בקבוקי מים ישאו באחריות למעשיהן", אומר גירארד. "החברות האלה ממש הופכות מים למוצר צריכה. אנחנו מקווים שנצליח לאלץ אותן להשתנות ולקחת אחריות רבה יותר על איכות הסביבה".
מגמת נטישת בקבוקי המים מתקשרת גם לתנועת "המזון האיטי", שכחלק ממנה מנסה תעשיית המסעדנות לתמוך בחקלאות המקומית ולצמצם את כמויות האנרגיה המוגזמות אשר נעשה בהן שימוש כדי להוביל מזון מיובא מכל רחבי העולם. במסעדה "שז פאניס" שבברקלי, נפל האסימון למנהל מייק קוסה-ריאנצי כאשר הוא ישב וחישב את המרחק שדרכו טסו באוויר 25,000 בקבוקי מי המעיין שהזמין מאיטליה. "האמת היא שזה לא הגיוני להוביל מים מכל רחבי העולם כשיש לנו מים כל כך טובים במרחק נגיעה", הוא אומר. "צריך לחשוב על ההשפעה של זה מבחינת פליטת הפחמן הדו חמצני".
דחיפה גדולה נוספת לנסיגתם של בקבוקי המים התרחשה ב"יום המים הבינלאומי" ב-2007, כאשר ראש עיריית סן פרנסיסקו גאבין ניוסום הכריז על חרם על כל החוזים הנוגעים לבקבוקי מים בכל מחלקות העיריה. במקום מכונות אוטומטיות למכירת בקבוקי מים, הוא התקין בבנייני העיריה ברזיות גדולות המזרימות מי ברז טהורים מהרי סיירה. ערים אחרות, משיקגו ועד סולט לייק סיטי, הלכו בעקבותיו.
"תחשבו על חברה שמשווקת בקבוקי מים כמו פיג'י", אומר ווילק. באתר האינטרנט של החברה כתוב: "כשמדובר במי שתיה, רחוק זה הכי טוב". "אם חושבים על זה", אומר ווילק, "זה די שחצני לדרוש להטיס את מי פיג'י 12,000 קילומטר רק כדי שהיאפים בצפון אמריקה יוכלו להנות מטעם קצת יותר טוב". כתגובה לביקורת המתגברת, יצאה החברה בקמפיין "חברת פיג'י הירוקה". היא שילבה כוחות עם ארגון איכות הסביבה "שימור בינלאומי" במטרה לפעול להקטנת כמות הפחמן הדו חמצני בעולם, הפחיתה את האריזות, התחייבה ל-100 אחוז חומרים ממוחזרים, והתחייבה לתרום כסף כדי להגן על יער הגשם "סובי באסין" בפיג'י. ציניקנים היו אומרים שהחברה עושה את כל זה מכיוון שהיא יכולה להרשות לעצמה – שיווק מי פיג'י הוא מפעל רווחי ביותר.
פסולת הבקבוקים
לפי "המוסד למיחזור כלי קיבול" (CRI), נדרשות 15 מיליון חביות נפט בשנה כדי לייצר את כל בקבוקי המים מפלסטיק בארצות הברית. הובלת הבקבוקים האלה דרך האוויר והיבשה צורכת דלק בכמות רבה אף יותר.
ברגע שהבקבוקים מתרוקנים, אנשים כמעט אף פעם אינם ממחזרים אותם, מכיוון שבדרך כלל רוכשים אותם במופעי מוזיקה גדולים או בשדות תעופה, ובמקומות אלה לא קיימים מיכלי מיחזור. לדברי CRI, 8 מתוך 10 בקבוקים מוצאים את עצמם בסופו של דבר במזבלה. הבקבוקים אשר מתפזרים מהמזבלות ומלכלכים את הנהרות נשטפים אל הים ויוצרים משטח עצום של שאריות פלסטיק במרכז האוקיינוס השקט שגודלו כפליים מגודלה של מדינת טקסס.
פירוקם של בקבוקי פלסטיק נמשך 1000 שנה, מעריך CRI. וכשזה קורה, הם מתפרקים לחלקיקים זעירים. הבקבוקים הירוקים והכחולים נראים לדגים ולציפורי החוף כמזון ערב לחיך. מדענים מוצאים היום בעלי חיים מתים על החופים, כשקיבותיהם מלאות בכדורי פלסטיק.
אילו מדינות רבות יותר היו מוסיפות דמי פיקדון למחירם של בקבוקי המים, ייתכן שהדבר היה מעודד מיחזור. חבר הקונגרס אד מארקי אף הציע לחוקק חוק בארצות הברית בנוגע לבקבוקי שתיה. אך בקבוקי מים מפוליאתילן טרפתלאט ניתן למחזר רק מספר פעמים. מה לגבי הרעיון לחזור לבקבוקי זכוכית רב פעמיים? ראשית, הם כבדים מבחינת ההובלה. והמומחה ליצירת "אפס פסולת", ניל סלדמן מהמכון לאי-תלות מקומית, אינו מאמין כי ניתן יהיה לשכנע את תעשיית המשקאות ללכת בכיוון הזה. "הם תמיד נלחמו נגד הרעיון", אומר סלדמן. "התעשייה לא רוצה להתעסק עם הנושא לאחר שאנשים קנו את המוצרים שלה. היא רוצה לנער את ידיה מהמיכלים האלה". מסיבה זו, לדברי סלדמן, הדבר ההגיוני ביותר יהיה לא לייצר את הפסולת מלכתחילה, ולשתות מי ברז מתוך מיכל שכל אחד מביא עמו מהבית.
בינתיים הבצורת מתפשטת במדינות צפון קרוליינה ואטלנטה, והדבר גורם לתושבים להביט בעין חשדנית על חברות לייצור משקאות כגון קוקה קולה אשר משתמשות במי התהום המקומיים למילוי הבקבוקים שלהן. חברת נסטלה מנסה היום להשיג אישור מהרשויות לאיכות הסביבה להקים את מה שאמור להיות מפעל בקבוקי המים הגדול ביותר בארצות הברית – 90,000 מ"ר בעיר מקלאוד שבמדינת קליפורניה – אל מול מחאות מהקהילה. החברה נאלצה להגדיל משמעותית את הסכומים שהיא משלמת בעבור המים (מ-$26 ל-$183 עבור 1200 קילו-ליטר) ולהגביל את הצריכה שלה ל-2 מיליארד ליטר בשנה. היא עדיין נלחמת במחאותיהם של התושבים, אשר מודאגים מהשפעותיו של המפעל העתידי עצום המימדים על איכות חייהם ועל היכולת לבלות בחיק הטבע.
ארגוני תעשיינים מתחום בקבוקי המים, כמו "האיגוד הבינלאומי למים בבקבוקים" (IBWA), טוענים שמתקיפים אותם בצורה בלתי הוגנת. הם טוענים שמים בבקבוקים מהווים אלטרנטיבה בריאה למשקאות קלים רוויי סוכר, ושהם עשויים להיות ממש מצילי חיים באסונות טבע כדוגמת ההוריקן קתרינה. "למעשה לא מדובר במלחמה של מים בבקבוקים מול מי ברז", אומר דובר "האיגוד הבינלאומי למים בבקבוקים", סטיבן קיי. "רוב האנשים שותים את שניהם. אנחנו חושבים שמים בבקבוקים הם בחירה טובה ובריאה".
אבל החברות המשווקות את תעשיית בקבוקי המים נאלצו לבצע "אחורה פנה". "מה שמעניין לגבי תגובת הנגד", אומרת מנכ"לית CRI, בטי מקלאפלין, "זה שעד היום יצרניות בקבוקי המים אמרו 'שתו את המים שלנו ולא מי ברז'. אבל היום אנשים חוזרים חזרה למי ברז, והיצרניות חייבות למצב את עצמן מחדש". החברות מנסות כל זווית אפשרית, החל מהטענה שהסינון שלהן איכותי במיוחד, ועד להוספת נוגדי חימצון ("סנאפל") וטעמי פירות ("דאסאני" ואחרים).
אל תמלאו מחדש את הבקבוק הזה!
ה-IBWA טוען שהחברות המשווקות מים בבקבוקים נענות לצרכי איכות הסביבה בכך שהן מייצרות בקבוקים קלים יותר הצורכים פחות פלסטיק בתהליך הייצור. לדברי קיי, התעשייה בהחלט משקיעה סכומי כסף משמעותיים על מנת לשפר את אפשרויות המיחזור במקומות ציבוריים גדולים כגון שדות תעופה והיכלי תרבות. חברות כמו "נלג'ין", "סיג" ו"בריטה" משווקות באופן אגרסיבי את הבקבוקים הרב פעמיים והפילטרים הביתיים שלהן בתור אופציה אחראית יותר.
אך כאשר מדובר בבקבוקים רב פעמיים, הצרכנים עדיין צריכים להכין שיעורי בית. מחקרים מראים שבקבוקים שקופים העשויים מפלסטיק פוליקרבונאט (כמו הבקבוק המקורי של "נלג'ין") עלולים להפריש ביספינול A. זהו כימיקל המשבש את מערכת הבלוטות ופועל בגוף כאילו היה אסטרוגן. על פי פטריסיה האנט, חוקרת באוניברסיטת וושינגטון, ביספינול A "מרמה" את הגוף וגורם לגוף לחשוב שזהו אסטרוגן. האנט גילתה את הסכנות הטמונות בביספינול A כאשר כמה מכלובי העכברים שלה העשויים פוליקרבונאט החלו להפריש את החומר ולגרום לעקרות בקרב עכברות.
מכיוון שנמצא קשר בין ביספינול A לבין ספירות זרע נמוכות, וכן סיכון מוגבר לסרטן השד וסרטן הערמונית, ממליצים מדענים כמו האנט להימנע משימוש בבקבוקים רב פעמיים העשויים מפלסטיק. המדענים גם מבטאים דאגה חמורה בנוגע לאפשרות שכימיקלים אחרים יופרשו מבקבוקים חד פעמיים, במיוחד אם הם שהו תחת שמש חמה.
האנט משתמשת בבקבוק מפלדת אלחלד של המותג "קלין קנטין", ואילו אתר האינטרנט של ווילק מוכר בקבוקים מפלדת אלחלד המיוצרים בשווייץ, ומבטיח לצרכנים כי הם אינם מפרישים חומרים רעילים. מגמת נטישת בקבוקי המים עשויה גם להגביר את המכירות של מסנני המים הביתיים. מומחי איכות מים אומרים כי אין כל בעיה לשתות מים היישר מהברז, במיוחד בערים כמו סן פרנסיסקו, סיאטל, ניו יורק ודנבר, שבהן המים מגיעים ממאגרים צלולים בהרים. אבל במקומות בהם המים נשאבים מאגמים ונהרות עם שפכי ביוב, ייתכן שכדאי להתקין פילטר. לפעמים צינורות חלודים או ברזל הנמצא באופן טבעי במים עלולים גם הם להשפיע על הטעם.
מומלץ לכל מי שחוזר חזרה למי ברז להתעניין במידע אודות אספקת המים המקומית. ומכיוון שהסוכנות להגנת הסביבה (EPA) דורשת ביצוע של דיווחי איכות מים לעיתים קרובות, קל להשיג את הנתונים האלה. "קבוצת העבודה למען איכות הסביבה" (EWG) מקלה על תהליך השגת הנתונים באמצעות "מאגר הנתונים בנוגע למי ברז" הקיים ברשותה. ניתן להקיש את ספרות המיקוד ולברר אם מערכת אספקת מים מקומית כלשהי עומדת בתקנים.
כעת, כשיותר ויותר אנשים מנסים להיגמל מההרגל לצרוך מים בבקבוקים, קבוצות כמו "מועצת ההגנה על משאבי הטבע" (NRDC) וכמו EWG תוהות אם המודעות החדשה הזאת תתורגם לתמיכה רבה יותר באספקת המים הציבורית, ולשימור המים באופן כללי.
ברגע שתיגמלו מהבקבוק, אומרים ארגונים אלה, הצעד הבא הוא ללמוד את הנושא ולהתחיל לפעול: לברר מה דרוש למערכת המים
שלכם, ולהתחיל לדחוף את נבחרי הציבור באזורכם שיקצו יותר כספים לפתרון הבעיה. על פי NRDC, הסוכנות להגנת הסביבה ביקשה שיוקצו מיליארדי דולרים לבדיקה של צרכי מערכת אספקת המים הציבורית. אך על פי פרקליטתו של ארגון NRDC, מיי וו, ממשלת בוש נענתה רק לחלק קטן מהבקשה. "אנשים מודאגים מאד לגבי הרכבם של המים, מכיוון שאנו שותים כמות כה גדולה שלהם", אומרת ג'יין הוליהאן, סגנית הנשיא של EWG לענייני מחקר. "אנו תומכים בהגנה רבה יותר על מקורות המים שמהם מגיעים המים היוצאים מהברז שלנו".